למה אנו גורמים למנורות האמבטיה שלנו לעבור תנאי קיצון
בואו נהיה כנים: חדרי האמבטיה הם סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים רבים, טפטופי מים בכל מקום, ושינויי טמפרטורה קיצוניים שיכולים לגרום לתרמוסטט להתעוור. אם החוסם של המנורה נפגע או נוצרת סדק קטן בציפוי שלה, המנורה לא רק “מפסיקה לעבוד” – היא גם עלולה להישרף או לגרום לקצר חשמלי. אנו לא רוצים לנחש האם המנורה “טובה מספיק”. במקום זאת, אנו מעבירים כל מנורה לבדיקות עמידות בתנאי לחות וחום. זו בעצם סוג של “חדר עינויים” שמחקה את השחיקה שנגרמת בחדרי אמבטיה לאורך שנים, אך בתוך מספר שבועות בלבד. המאבק נגד הלחות על האריזה תראו את הסימון IP44. בשפה פשוטה, זה אומר שהמנורה יכולה לעמוד בטפטופי מים מכל כיוון ולמנוע חדירת אבק. אך המאבק האמיתי מתרחש בנקודה שבה החוטים נפגשים עם המעטפת של המנורה. זו הפגיעה האמיתית. אנו משתמשים בחומרי חסימה מיוחדים כדי למנוע חדירת לחות לטרמינלים החשמליים. אם החוסם אינו טוב מספיק, האדים יכולים לחדור פנימה דרך פעולה קפילרית. כשזה קורה, מתחילה קורוזיה, והמנורה נהרסת. חום, קור וגורמי שוק החלק הקשה הוא שהמנורות האלו נהיות חמות מאוד – טמפרטורה של 500°C ומעלה בתוך המנורה. דמיינו את החום הזה פוגש את האוויר הקר והלח של בוקר חורפי בחדר האמבטיה. זו פגיעה תרמית. החומרים מתרחבים ומתכווצים במהירות, מה שעלול לגרום לשבירת הזכוכית או להרפיית החיבורים. במהלך בדיקות העמידות, אנו גורמים למנורות לעבור תנאים אלו שוב ושוב. אנו מחפשים סימנים לשחיקה של החומרים או לפגיעה בציפוי של המנורה. האיזון הנכון אולי תחשבו, “פשוט צריך לחסום את המנורה היטב וזהו.” אך יש בעיה: אם נחסום את המנורה יותר מדי, החום לא יוכל לצאת החוצה. הרכיבים החשמליים בתוך המנורה יישרפו. זו בעיה של איזון תמידי. אנו מאזנים בין החסימה היעילה של המנורה לבין מערכות אוורור וקירור יעילות. המטרה היא פשוטה: למנוע חדירת מים, אך לאפשר לחום לצאת החוצה. כך תקבלו מנורה שנשארת יבשה ולא נהרסת.